פסק-דין בתיק ת"א 43027-01-13

לפני תביעה שהוגשה על פי חוק הפלת"ד לתשלום פיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע בתאונה מיום 6.11.08 בשעות הצהריים.

הצדדים חלוקים הן ביחס לחלק מגרסת התובע וביחס לשאלת קיומה של עילה לפי חוק הפלת"ד.

לגרסת התובע, ביום התאונה היה צריך להגיע ולבצע עבודות בסניף בנק לאומי בקרית אתא. היות ובשעות הבוקר הסניף פעיל, תכנן להגיע לסניף סביב השעה 14:00 ומשכך יצא מביתו סביב השעה 13:00.  התובע טוען כי נכנס לרכבו מסוג טנדר פולקסוואגן, הניע אותו, נסע בתוך מתחם המגורים בו הוא גר כ-100 מטרים ועצר בסמוך למקום בו אכסן ניצבי אלומיניום אותם ביקש להעמיס על רכבו. התובע ירד מהטנדר, השאיר את המנוע פועל, נטל ברגים מהמחסן והעמיס על רכבו את ניצבי האלומיניום (מדובר בשתי חבילות הכוללות 10 ניצבים קשורים כל אחת).

תוך כדי קשירת הניצבים בחבל לקשתות/מרכב הטנדר, נחתך החבל וכתוצאה מכך נפל התובע  אחורנית מהרכב לקרקע ונפגע.

זה המקום לציין כי מדובר בתאונת עבודה והרכב הוא "רכב מעביד" (מוצגי נ/6). התאונה הוכרה ע"י המל"ל כתאונה בדרך לעבודה ולתובע נקבעה נכות בשיעור 62% (ענף נכות מעבודה) .

מחקירת התובע ביחס לגרסתו העובדתית עלה כי אין בידיו מענה של ממש לשאלה מדוע בשום גרסה מהגרסאות "הרשמיות" שנתן לרבות בתצהיר נסיבות לחברת הביטוח לא מופיעה הטענה בדבר נסיעה של כ-100 מטרים (או נסיעה בכלל) עובר לתאונה. 

ב"כ הנתבעת מבקש שלא לתת אמון בתוספת זו שלטענתו הייתה אמורה לסייע בהתאמת הנסיבות לביסוס עילה אפשרית לפי חוק הפלת"ד והיות והתובע נסמך על עדותו היחידה כבעל דין ועליו הנטל להוכיח את גרסתו הרי זו נחלשת ככל שהדברים נוגעים לאותה נסיעה מחצר ביתו לחצר סמוכה במתחם בו הוא גר ואין לקבלה.

יש טעם בטענה זו של ב"כ הנתבעת ואם תתקבל, ברור כי דין התביעה להידחות שכן ללא האלמנט של "הנסיעה" מדובר ב"טעינה" לכל דבר ועניין אשר מוחרגת בחוק.

אלא שמהפן המשפטי, אין משמעות של ממש לשאלה איזו מן הגרסאות הוכחה, הרי לא מדובר במקרה בו הושלמה פעולת טעינת המטען וקשירתו, החלה הנסיעה ורק אז במהלך הנסיעה  התרופפה אותה קשירה שאילצה את התובע לעלות לארגז הטנדר, לא מדובר בתיקון דרך ואין כל משמעות אמיתית לאותה נסיעה קצרה ב"תוך החניה" לה טוען התובע.

גם אין משמעות לכך שמנוע הרכב הושאר פועל (ככל שכך היה) שכן לא מדובר בנפילה שאירעה "עקב הכוח המכני של הרכב". ברוב רובם של המקרים המוחרגים ע"י לשון החוק  פעולת הפריקה או הטעינה סמוכה למועד הנסיעה והדבר איננו מבטל את ההחרגה.

דומה הדבר לאדם שיצא מביתו, נסע לאחד מספקיו, עצר אצלו, הטעין על רכבו מטען מתוך כוונה להמשיך הלאה ללקוח ואז נפגע תוך כדי הטעינה. העצירה לצורך ההטענה ב"תחנת הטענה" איננה תיקון דרך או טיפול בדרך או חלק מהנסיעה כפי שמבקש התובע לשכנע בסיכומיו ונפילה בזמן ההטענה או בסיומה אינם בגדר כניסה ויציאה מן הרכב.

הקונסטרוקציה המשפטית שמבקש התובע ליצור בסיכומיו איננה יכולה להתקבל, הוא לא נכנס לרכב לצורך נסיעה וחשוב מכך הוא לא "יצא מהרכב" בזמן התאונה שכן יציאה מהרכב נעשית בסיום הנסיעה ובזיקה ישירה וחזקה לשימוש התעבורתי.  אבל לא רק זאת, מעדות התובע עצמו עולה כי הוא לא נפל בזמן הירידה מהרכב אלא נפל בזמן קשירת המטען. אמנם פעולת הקשירה לגרסתו עמדה לפני סיום והוא רצה לרדת אבל סיבת הנפילה היא קריעתו של החבל שבו קשר את המטען לקשת הטנדר:

"עליתי על המכסה של הטנדר וקשרתי אותם לקשת שיש מעל הארגז. בזמן שקשרתי אותם ורציתי לרדת, נפלתי אחורה כי החבל נקרע . בזמן שסיימתי לקשור נפלתי מחוץ לרכב ..."

(ההדגשות אינן במקור).

המסקנה כי נפילתו של התובע מהרכב היא תוצאה של קריעת החבל תוך כדי קשירת המטען שהביאה לאיבוד שיווי משקל ונפילה ארצה עולה גם ממוצגים נ/1, נ/3, ו- נ/4.

כלומר מדובר בנפילה לאחור, לא תוך כדי ירידה אלא תוך כדי קשירת המטען וקריעת החבל שנועד לקשירה, פעולה הנכנסת לגדר "טעינה".  אין כאן "תחרות" בין פעולה מוחרגת ולבין פעולה המוכרת כשימוש ברכב מנועי. זאת ועוד, בניגוד לאבחנה שמנסה התובע ליצור מול הנסיבות שבפסק הדין בעניין רע"א 5099/08 חסן נביל נ' הדר חברה לביטוח הרי מדובר בסופו של דבר באותן נסיבות, ההפרדה שמבצע התובע מלאכותית ועצם העובדה (בהנחה שהוכחה) כי נסע מביתו לקצה השני של חצרו, איננה משנה את העובדה כי עצר וירד מהרכב, בכך הסתיים החלק התעבורתי, הוא פנה לאזור המחסן, לקח ברגים, לקח את חבילות הפרופילים, הביאם ליד הרכב והעלה אותן לארגז הטנדר, סידר אותן, הביא חבל, קשר אותן ותוך כדי הקשירה נפל. מהרגע שהתובע הניח את שני רגליו על הקרקע ביציאתו מן הרכב לכיוון המחסן או המקום בו אכסן את חבילות הפרופילים במטרה להטעינם על הרכב הרי  הסתיימה "הנסיעה", נקטעה הזיקה "התחבורתית" והחלה פעולה פשוטה וברורה של טעינה. אין זה חשוב אם לאחר סיום פעולת הטעינה התכוון התובע להמשיך בנסיעה שכן כל מטען מוטען על רכב במטרה לשנע אותו למקום אחר ויצירת קשר בין הפעולות מסכלת את לשון החוק וכוונת המחוקק להחריג פעולות מסוימות ולהוציאן מגדר ההכרה ב"תאונת הדרכים". כך גם אין זה חשוב שמנוע הרכב עבד בזמן ביצוע הטעינה ואף התובע איננו טוען ואיננו מפרט ובוודאי לא הוכיח שנפל בגלל "הכוח המכני" של רכבו.

יוזכר שוב, לא זה המקרה בו המטען הוטען בתחנה אחת, הרכב היה בדרכו לתחנה שניה ובדרך אירע משהו שהצריך עליה וטיפול במטען שאם לא כן לא ניתן היה להמשיך בנסיעה. עצירה לאיסוף והטענת מטען איננה "תקלה", "תיקון דרך" או אירוע שמאלץ את הפסקת הנסיעה וטיפול בו כתנאי להמשכה.

התביעה נדחית.

בנסיבות העניין, ללא צו להוצאות.